<h1>רבינו ירוחם ני"ז ח"ח</h1>
<h2>דף לג:</h2>
כלי חרס חדשים הנקחים מהגוי' אין צריכין הדחה וכתבתיו ביין נסך ח"ג בדין כובי דארמאי.
<h2>דף לט.</h2>
אם חתך צנון בסכין של גוים אסור אפילו אין השומן צף על פניו ואפי' אינו בן יומו כך כתבו המפרשים דאגב חורפיה מחליא ליה. קורט של חלתית אסור ואין איסורו איסו' הנאה, אבל לא עלה של חלתית והוא באלדור. וקורט של חלתית אסור מפני שחותכין אותו בסכין של גוים, ואפילו נ"ט לפגם פי' שאינו בן יומו, חורפו של חלתית ממתק השמנינו' וה"ל נותן טעם לשבח כך פשוט. צנון שנחתך בסכין של גוים נשאל לרבי מאיר וכתב דיש מדמין אותו לקורט של חלתי' שכתבתי ואסור. ויש מתירין דלא דמי חריפותו של קורט של חלתית כי אינו חריף כמותו. ובספר התרומה כתב כי כל דבר חריף כגון בצלי' וכרתי וצנון וכיוצא בזה דינו כחלתי' ואסור אפילו שחתכו בסכין שאינו בן יומו, אבל דבר שאינו חריף שחתכו בסכין שאינו בן יומו אפילו ברותח מותר בדיעבד ובלבד שלא יהיה על דפני הסכין שומן כי לא התירו בדיעבד נ"ט לפגם אלא באיסור הבלוע אבל לא באיסור הנראה לעינים כמו שכתבתי [לקמן ס"ח ע"א] בדין נ"ט לפגם. ויש מהגדולים שכתבו כי סתם סכין יש בו שומן על פניו זולתי אם שפשפו, ולא דמי לשאר כלים שמדיחין אותן אחר תשמישן.
<h2>דף סח:</h2>
נותן טעם לפגם מותר אפילו שאם היה בעין היה משביח, פירו' ודוקא בדיעבד. וקדרה שאינה בת יומא נותן טעם לפגם הוא, ובת יומה נותן טעם לשבח הוא. וסתם כלים אינם בני יומן [ע"ז ל"ח ע"ב], כך פשוט ובכמה דוכתי, וכן הסכימו כל הגדולים שאם בישל בקדרה שלהן שרי. וכתבו בתו' והא דאמרינן [חולין ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים קולף וי"א מדיח, מיירי בשידוע שהסכין נשתמש בו הגוי היום א"נ ששחט לכתחלה ע"מ להדיח או לקלוף שאין נותן טעם לפגם מות' לכתח' מה שנבלע. שאם היה על דפני הכלי שומן או על הסכין בודאי אסור אפילו לא היה בן יומו כי לא התירו בדיעבד אלא הבלוע ומותר אפילו ברותח. וכן כתב הרשב"א, ויש שחלקו עליו שאין הפרש בין בלוע ובין שהיה בעין. ובדיני השחיטה [נט"ו ח"ב] בדי' השוחט בסכין של גוים כתבתיו ולמטה [לקמן ע"ו ע"ב] תמצאנו בדין הסכין. ודין נ"ט לפגם אם הוא בדיעבד או בדבר שאיסורו במשהו, כשיש לו פגמו' אחרות כגון יתרת מלח או חסרה כתבתיו [נט"ו אות כ"ט] בדיני תערובות. נותן טעם לפגם מותר בין נתערב טעמו בין נתערב גוף האיסור בין שהוא דבר המשביח בעינו כלומר בפני עצמו ונפגם כשנתער', בין שהיה הדבר הפוגם מעיקרו ובין שהיה מושבח מתחלה ונפגם ואחר כך נתערב בהתר בכלן הוא נ"ט לפגם ומותר, אבל אם פגם ולבסוף השביח או השביח ולבסוף פגם אסור. ואם הדבר ספק אם השביח או פגם הולכין להחמיר ומשערין בס' כך פשוט בעבודה זרה ובחולין ובכמה דוכתי. וכתב הרשב"א וה"מ כשיש רוב מן ההתר אבל אם יש מן האיסור כמו מההתר מחשבין אותו כאלו היה בעין האיסור ואסור כמו שכתבתי למעלה.
<h2>דף עה:</h2>
מפות שנפל עליהן רותח של איסור כתבו המפרשים אף על פי שנר' שמגעילן כשמכניסן בכלי שני די כי כמה פעמי' מגעילין אותן ומדיחי' אותן ומכין אותן כמה הכאות וכל זה יועילם כמו הגעלה אחת בכלי ראשון.
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל כגון חדשי' יטבי' להגעיל כגון שנשתמש רותחין יגעיל ללבן באור ילבן כגו' השפוד והאסכלא מלבנן באור. וכל כלי הגוים בין אותן שצריכין טבילה או לבון או הגעלה בין אותן שאין צריכין כלן צריכין טבילה לטהר פי' במ' סאה. ודוקא כלי סעודה צריכין טבילה, ולא כלי' שאינם של סעודה. ודוקא הנלקחין מהגוים או שנשתקעו בידי ישראל והם של ישראל והיו מן הגוים, אבל שאולים אינן צריכין טבילה, ורשב"ם כתב וישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנהו מהגוי ולא הטבילו צריך שואל זה להטבילו. ועוד פשוט ודוקא כלי מתכות צריכין טבילה אבל כלי חרס או של עץ או אבן אין צריכין להטביל, וכלי זכוכית ככלי מתכו' דמי וצריכי' טבילה. מאני דקוניא פי' המחופין באבר או בזכוכית בסופן אע"פ שנעשין מתחלה של חרס צריכים טבילה. ויש אומרים שכלי עץ שיש להם חשוקי' של ברזל המעמידין נלך אחר המעמיד והמעמיד שהוא כלי מתכו' צריכים טבילה. וי"א כי כיון שאין תשמישו בברזל שהוא בחוץ אין צריכין טבילה, וכן כתב הרא"ש, ולפי זה המחופים באבר מבחוץ ולא מבפני' אין צריכין טבילה וזה עקר. וגוי שמשכן כלי ביד ישראל ואין יודע אם דעת הגוי לאפקועי, ספק, כי הוא בעיא ולא איפשיטא, ומטבלין ליה בלא ברכה, ויותר טוב שיקח כלי אחר עמו הצרי' טבילה ויברך על האח' ויטבלם יחד. והרמב"ם כתב שהשואל כלי מהגוי או שמשכן לו הגוי כלי אין צריך טבילה אלא מרתיח או מלבן. וכתבו המפרשים הנותן כלי לאומן לתקן אפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כי לעולם לא יצא שם גוי עליו לומ' של פלוני גוי הוא. וכן משכנתא שמשכן ישראל כלי ביד גוי ופדאהו אין צריך טבילה כי בודאי משכנת' כזו לאו כזביני ולא דמי למשכנתא שמשכן גוי ביד ישראל.
מעין מטהר בכל שהוא להטביל כלים אבל מקוה צריך מ' סאה להטביל בו בין אדם בין כלים פשוט במקוואות [פ"א מ"ז]. ושיעור מ' סאה וכל דין המקוה, ודין המעיין בשאיבה כתבתי בדין נדה [נכ"ו] ח"ה כי כל מים מותרין לכלים זולתי שאובין וצנור שחקקו ולבסוף קבעו. המטביל יורה גדולה במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות כתבתי כיצד מטבילה בנתיב כ"ו בענין נדה ח"ה בדין מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות. האוחז כלים ומטבילן צריך שידיח ידיו במים ואז יהיו מים שתחת ידיו מחוברים למקוה ולא יהיו ידיו חציצה בין הכלים והמים של המקוה או ירפה ידיו עד שיבא בהן מים ואם לאו הוי חציצה ולא עלתה להם טבילה כך פשוט במקוואות [פ"ח מ"ה]. ויש מפר' שהורה שצריכה הדחה ולא די ברפיון הידים. דבר החופה רוב הכלי אפילו אינו מקפיד עליו להסירו ממנו, או שמקפיד עליו אפילו שאינו חופה אלא מיעוטו חוצץ לטבילת כלים וביארתיו בנתיב כ"ו ח"ה בטבילת נדה. אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכלי זכוכית ויש גורסין והחמר וכן כתב הרמב"ם. זה הכלל כל דבר שמקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ. כל ידות הכלים שמכניסן שלא כדרכן או הכניסן [כדרכן ולא מרקן] או מרקן ונשברו הרי אלו חוצצין. כלי כלי [שהטבילו] דרך פיו פי' שכסה פיו למקוה והכניסו כך למים שאז לא יגיעו המים לשוליו אפילו הכניסו כלו למים לא עלתה לו טבילה כי צריך שיגיעו המי' בכל הכלי. ולפי' המטביל כלי שפיו צר צריך להשהותו במים עד שימלא כלו או ימלאהו תחלה. הטבילו כדרכו בלא צואר הזכוכית פי' צואר הכלי שהו' ארוך כמו כלי זכוכית אין המים נכנסין בו עד שיטנו על צדו, וכן כלי שהוא צר מכאן וצר מכאן ורחב באמצע אינו טהור עד שיטנו על צדו. וכן צלוחית שפיה שוקעת אינה טהורה עד שיטנה על צדה מהטעם שכתבתי שאין המים נכנסין בהן עד שיטם על צדם. כל ידות הכלי' שהן ארוכים ועתיד לקוץ מטביל (עם) [עד] מקום המדה והא דלא הוי מקום החתך חציצה משום דבבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה וכן מפו' בתוספתא [מקואות פ"ז ה"ד]. ואם תצטרך שום דבר יותר בענין הכלים ובחציצתן ובטבילתן תמצא בהלכות מקוואות להרמב"ם שכתבתים בנתיב כ"ו בענין נדה ח"ה בסופו. וכבר כתבתי כי בזמן הזה אין אנו צריכין לדיני טבילת כלים אלא בכלי סעודה כמו שכתבתי.
הלוקח כלי תשמיש מהגוים דברי' שלא נשתמש בהן כל עקר מטבילן והן טהורים. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקטוניו' מדיחן, פי' כדי שלא יהא דבר חוצץ בפני הטבילה כמו נדה ומטבילן והן טהורין. דברי' שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקומוסי' ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. רשב"ם כתב שאם טבל קודם שהגעיל או לבן שלא עלתה לו טבילה דה"ל כטובל ושרץ בידו, ובתוס' כתבו שעלתה לו שאם היה רוצה להשתמש בו צונן מטבילו וכשירצה אחר זמן להשתמש בו רותחין מגעילו. ועוד פשוט וכלן שנשתמש בהן עד שלא יטביל או שלא יגעיל או עד שלא ילבן מותר כי הוא נ"ט לפגם ומותר כך פשוט בע"ז ומוכח.
<h2>דף עו.</h2>
כלי שנשתמש בו איסור להגעילו כתב ר"ת שהוכשר כיון שעירה לתוכו מים רותחין מכלי ראשון אף על פי שלא הגעילה בתוכו כיון דק"ל דכלי ראשון מבשל כמו שכתבתי מחלקת הפוסקים בזה בנתיב י"ב [ח"ג] בדיני שבת בחלק ההטמנה. ויש שחלקו עליו וכתבו דצריך להגעילו בכלי ראשון, וכן כתב הרא"ש. ויש אומרי' שצריכה לעמוד מעת לעת מזמן בישול האחרון.
אין להגעיל כלי בן יומו אלא א"כ יש במי היורה גדולה שמגעילים בה ס' כנגד כל הכלי כי בכוליה משערינן וזה כתבתי בענין הפסח [נ"ה] ח"ב וכן כתבו בתו'.
ומה שנהגו לשפוך על הכלים אחר הגעלת' מים צוננים יש רמז בקדשי' לשטיפה יתרה.
כלי בן יומו שרוצה להגעילו צריך שיהיה במי' ס' כנגד כל הכלי דמה שנפלט ממנו חזר ונבלע בתוכו, אבל בכלי שאינו בן יומו אינו צריך במים ס' ולא גזרי' כלי שאינו בן יומו אטו בן יומו דכלי שאינו בן יומו ה"ל נותן טעם בר נותן טעם שנפלט מהמים לכלי ומהמים חוזר ונבלע בכלי וכלו התר כיון שנפגם הטעם. וי"א דאפילו בכלי בן יומו אין צריך ס', וראשון עקר. ובערב הפסח קודם ביעור חמץ אם צריך ס' בכלי בן יומו כתבתי דינן בענין הפסח [נ"ה] ח"ב.
נותן טעם לפגם מותר, ודוקא בקדרה שאינה בת יומא ומותר התבשיל, והקדרה אסורה, אבל בבת יומא אסור אפילו התבשיל, וצריך לשער בס', ואסור לבשל לכתחלה כשאינ' בת יומא אטו בת יומא, אבל בתבשיל לא גזרינן הא אטו הא זה פשוט. ופרש"י מה שאמרנו בקדרה שאינ' בת יומה שנותן טעם לפגם הוא, כשעמד כל הלילה בו הפגם כגון שבישל בה היום ועמדה עד למחר בבקר וצריכה שתעמוד כל הלילה וגם להשלים החסרון מן הלילות וגם עמוד השחר.
ועוד פשוט והלבון עד שתסיר קליפתה.
ובספר המצות הגדול כתב כלי חרס שנשתמשו בהן הגוים בחמין אין להם תקנה שהרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואמרה שבכלי מתכו' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר.
הגעלה יורה קטנה לתוך יורה גדולה. ויורה גדולה עושה לה זר סביב מטיט ומרתיח' על שפתה כך פשוט ובענין חמץ כתבתיה באר היטב [נ"ה] ח"ב.
<h2>דף עו:</h2>
סכין של גוים אפילו שאינו בן יומו וחתך בו דבר של התר צריך הדחה או קליפה כל אחד לפי מקומו כמו שאכתוב, ולא אמרינן נ"ט לפגם מותר אלא בדברים שדרכן להדיחן ולהסיר שומנן כגון קדרו' וכיוצא בהן שהשומן אינו בעין אבל בסכין שדרך (להדיחו) [להניחו] בשומנו והשומן הוא בעין לא אמרי' בזה נותן טעם לפגם מותר כך חלק הרשב"א, וכן כתב בחולין. וסכין של חנוני דרכן לקנחן כמו קדרו'. אבל הרא"ש לא חלק בזה שהוא כתב דהא דאמרי' השוחט בסכין של גוים קולף או מדיח מיירי בבן יומו וכן נר' דעת התו'. ובעבוד' זרה נמצא החלוק של הרשב"א וכתבתיו [בע"ז ס"ח ע"א] בנותן טעם לפגם. ואסור לחתוך בסכין של גוים לכתחלה על דעת לקלוף או להדיח אחר כך שמא ישכח ולא יקלוף ולא ידיח. ובשחיטה צריך קליפה אם שחט בו למאן דפסק כרב דאמ' קולף כמו שכתבתי במקומו [נט"ו ח"ב] משום דבית השחיטה אינו צונן לגמרי. וכן בדבר לח כגון אם חתך בו קישות ואבטיח פשוט כמו שאכתו', אבל בדבר צונן לגמרי ואינו לח לכ"ע מותר שדי בהדחה וכן כתבו התוס'. וי"א דכיון דבשחיט' דאמרי' שהוא צונן צריך קליפה, כמו כן המנקר הבשר צריך לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך הסכין, וכן כתב הריב"ם. ורוב הפוסקין הסכימו כמו שכתבתי שאין צריך קליפה אלא דבר שהוא חם קצת או לח כגון קישות ובניקור הבשר די בהדחה. ולמ"ד בשחיטה מדיח חולק הראב"ד כי בקישות צריך גרידה שהוא קליפה שהוא לח אבל בשחיטה סגי בהדחה. סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח אפילו שקנחו כדאית' בחולין [קי"א ע"ב], ולמ"ד בית השחיטה רותח צריך הגעלה, ולמ"ד צונן צריך הדחה. ואם רוצה לחתוך בה צונן ידיחנו, ולא דמי לסכין של גוים, דדם משרק שריק וכתבתיו בדיני השחיט' [נט"ו ח"ב] בדין סכין ששחט בה טרפה, ושם כתבתי חלוק בין סכין שבלע איסור כמה ימי' ובין סכין שחתכו בו איסו' דרך מקרה כי האחד צריך נעיצה י' פעמים בקרקע כדאיתא בע"ז והאח' די לקנחו בבגד קשה. ושם כתבתי אם נשתמש בו בלא הכשר. וזה הכלל כל סכין שלא חתך איסור אלא דרך אקראי בעלמא כגון נבלה רותחת או חלב או שנקרו בה בשר די בהדחה, ואם נשתמש בה בלא הדחה לא צריך מקום החתך קליפה אלא הדחה, ולא דמי לסכין של גוי' שכתבתי שנשתמשו בו תדיר באיסור ופר"ת שצריך קליפ'. וכל זה בכלי שני, שאם נשתמש בו בכלי ראשון לעולם צריך הגעלה וכן עקר.
סכין של גוים שפה והיא טהורה פשוט בעבודה זרה. פרש"י שצריך נעיצה בקרקע גם כן. וי"א או שיפה או נעיצה, וזה עקר. ושיפה היא במטלית קשה ונעיצה בקרקע י' פעמים כדאמרינן בגמר', ואפילו ג"פ די בקרקע קשה.
ועוד פשוט וכל זה להשתמש בצונן כגון לחתוך בו אתרוג וכיוצא בו ובסכין שאין בה גומות אבל להשתמש בחמין או שיש בה גומות צריך לבון או הגעלה כדאיתא בפסחים [ל' ע"ב] מגעיל להו וקתיהו ברותחין ובכלי ראשון, ובתוספתא [ע"ז פ"ט ה"ב] מלבנן באור, קתיהו בטינא ופרזילהו בנורא. ופר"ת וסכין של גוים צריך לבון דבלעא איסורא אבל בחמץ בפסח דבלע התר די בהגעלה. וי"א שאין חלוק ביניה' לבד סכין שיש בו גומות צריך לבון בין גדול בין קטן ושאין בו גומות צריך הגעלה. ובירושלמי [סוף ע"ז] חולק כי בסכין גדולה שהגוי צולה בה לפעמים בשר ה"ל תשמישו על ידי האור וצריך לבון והלבון שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו, וסכין קטן בהגעלה. וכתב הריב"ם וסכינין ישנים הנלקחין מהגוים צריכין לבון כי לפעמים הגוי מתקן בו הנר של חלב או צולה בו בשר והוה ליה תשמישו על ידי האור, ופר"ת דלא חיישינן לכל זה ואפילו דמתרמי הכי די בהגעלה, זולתי אם ירצה הישראל להשתמש בו ע"י האור שאז צריך לבון. ויש מי שאומר שצריך הגעלה וצריך לבון קצת כדרך שמשתמש בו הגוי ע"י האור שהוחם הסכין בתשמישו, כך צריך ללבנו עתה לפלוט מה שבלע, וכן כתב הרא"ש.
